והגדת לבנך - כפר חב"ד

חייל של מסירות נפש כאשר היה המצב מתוח בתוניס התבטא הרבי על הרב פינסון: "אני חושב עליו" • זכרונות מהאיש שיצא לשליחות באחד המקומות המסוכנים בעולם

הרב יוסף יצחק פינסון

אבי, הרה"ח ר' ניסן פינסון, שליח הרבי בתוניס, נולד לפני כשמונים וחמש שנים ברוסיה הקומוניסטית. בילדותו התחנך ב'חדרים' מחתרתיים ולמד בכמה מסניפי 'תומכי תמימים' המחתרתיים. לפני מלחמת-העולם השנייה, בשנת תרצ"ח, נפטר סבי, הרה"ח נחום-יצחק הי"ד, לאחר שנשלח לסיביר, ואבי שליט"א נמלט, כרבים מאחיו החסידים, לסמרקנד הרחוקה, שם עסק יחד עם הרה"ח מנחם-מענדל ע"ה פוטרפס בניהול ישיבת 'תומכי תמימים' שהוקמה שם. בהגיעו לפרקו נשא את אמי מרת רחל תחי', בתו של הרה"ח יצחק רסקין הי"ד שנהרג על קידוש ה'. בתקופת הבריחה הגדולה, בשנת תש"ז, במהלכה יצאו מאות מאנ"ש מרוסיה, יצאו גם הוריי. הם הגיעו למחנה הפליטים פוקינג שבגרמניה. אחרי כשנתיים היגרו לצרפת, שם כיהן אבי כמשגיח ב'תומכי תמימים' בעיירה ברינואה שבפרוורי פאריס, ועבד למחייתו גם כשוחט. שנים תש"ט-תשי"ב קיבלו רוב אנ"ש והתמימים, ששהו בפאריס באופן זמני, הוראות מפורשות מהרבי הריי"צ ואחר-כך מהרבי נשיא דורנו לגבי מקום מגוריהם בעתיד – ארץ-הקודש, ארצות-הברית, אוסטרליה וכדומה. לאחר עשרות שנות סבל מרים ברוסיה הקומוניסטית, אפשר היה בהחלט להבין את הרצון הטבעי של החסידים להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, בגשמיות וברוחניות. אבל היו חסידים אחדים, בודדים ממש, שזכו לקבל הוראה מהרבי לצאת לשליחות במדינות נידחות בצפון-אפריקה. הוריי שיחיו היו מאותם יחידי סגולה... כמו רוב אנ"ש שהיו אז בפאריס, קיננה באותם ימים גם בלב הוריי השאיפה והתשוקה לראות את הרבי, ולכן הגישו בקשה לקבלת ויזה לארצות-הברית, והמתינו לא מעט זמן. אך לאחר שכבר קיבלו סוף-סוף את הניירות הרשמיים הדרושים להגירה, הגיע אליהם לפתע מכתב מהרבי, בו הוא מורה להם לנסוע בשליחותו למרוקו. אבא, הופתעתם? "טרם עיכלנו את משמעות המכתב, והנה ביום חורפי בהיר, הגיע אלינו הרב בנימין גורודצקי והציע לנו באופן רשמי ומעשי לבצע את ההוראה ולנסוע בשליחות הרבי למרוקו. נראה שעדיין לא היינו בשלים לנסיעה כזו. אימא אפילו העזה ושאלה אותו: 'אחרי שזכינו ויצאנו מרוסיה שבה סבלנו הרבה מפרעות ביהודים – ניסע למרוקו שידועה כמדינה שמתחוללות בה כיום פרעות קשות עוד יותר?!' "הדברים הגיעו כנראה אל הרבי, שכן בתגובה לכך היא קיבלה מכתב ארוך מהרבי, ובו הוא מנמק בפרוטרוט את הוראתו שלא נבוא לארצות הברית בשום אופן. בין היתר היה כתוב במכתב: 'מ'וואלט מיר נאר פאלגן, האבן 99 פראצענט פון דאנעט געדארפט נעמען די פעקלאך און אוועקפארן' [- אילו רק היו שומעים בקולי, היו 99 אחוזים (מהחסידים המקומיים בניו-יורק) צריכים לארוז את חפציהם ולנסוע מכאן)". ואחרי למעלה משבע שנות שליחות מוצלחות במרוקו, כשזכיתם להעמיד תלמידים הרבה, אתם שוב מקבלים הוראה מפתיעה מהרבי: לעזוב הכול ולעבור לתוניס... "בעקבות הכרזת העצמאות של תוניס, היה דרוש מישהו שיפעל במקום בקביעות, והרבי בחר בנו להיות השלוחים שלו לתוניס". זה היה מפחיד יותר ממרוקו? (מחייך): "הרבה יותר. קודם כל, הטיסה ממרוקו לתוניס במטוס קטן שמדי פעם צונח לפתע לעומק של 100 מטר ושוב נוסק, לא היתה החוויה הכי נעימה. היו אלה ימי מלחמת העצמאות באלג'יריה, וכשהמטוס חנה למשך חמש שעות בנמל התעופה באלג'יר נשמעו היטב הדי היריות באזור. "לעצם העניין – כן. חוץ מזה שזו מדינה ערבית, בימי שלטונו של הנשיא בורגיבה נטה המשטר בתוניס לכיוון הקומוניזם, והפעילות היתה קשה מאוד-מאוד. באותם ימים קשים, באחת ה'יחידויות' שלנו אצל הרבי, אימא 'התלוננה' ואמרה: 'כבר התרגלנו לציתותים לשיחות הטלפון, אבל מתברר שגם לשיחות פנים אל פנים בביתנו יש מי שמצותתים'. הגיב הרבי: 'ס'איז דאך נאך ערגער ווי אין רוסלאנד' [ – הרי זה גרוע יותר מברוסיה]... "עד כדי כך חששנו מהשלטונות, שאני זוכר שכאשר אתה, יוסף יצחק, הגעת בפעם הראשונה לניו-יורק וראית ילדים יהודים מדברים עם שוטרים, הופתעת מאוד. בבית הורגלת לפחד משוטר...". חיילים שמחים מסירות-הנפש של הוריי, שאינה ניתנת כלל לתיאור, באה לידי ביטוי גם בדברים 'קטנים'. למשל, כשאחותי התחתנה בניו-יורק, ואני התחתנתי שבוע אחריה, אבי לא קיבל אישור מהשלטונות לנסוע. הם ידעו שהוא רוצה לנסוע לחתונה, וברשעותם עיכבו את מתן הרישיון לצאת. ליתר דיוק, הם אמרו: "אתה רשאי לצאת מתוניס, אך דע לך שלא נאפשר לך לחזור!"... לבסוף הרישיון ניתן לו רק יום אחרי החתונה שלה. רק בי"ב תמוז יצא מתוניס, וכשהגיע הרבי אמר: "נו, ס'איז דאך חג הגאולה". איך הרגשת בתור אבא, כשלא יכולת להשתתף בחתונת הבת? "איך הרגשתי מיותר לומר. אתה יכול לתאר לעצמך. אבל הרבי מצידו השתדל 'לפצות' אותי. באמצע ההתוועדות הורה הרבי שיערכו מסיבת שבע ברכות לכבודי..." כל השנים, כשהיינו ילדים קטנים, וכל יציאה לרחוב היתה כרוכה בסכנת נפשות – איך לא פחדתם? מה עבר לכם בראש? "ידענו שאנחנו שלוחים של הרבי, והרבי אמר לי כמה פעמים במפורש: אין לך מה לפחד. והאמת היא שהברכות האלו של הרבי היו חשובות לא רק לי. אני יכול לקבוע בוודאות שעצם הישארותם של בני הקהילה היהודית בתוניס בכל עשרות השנים האחרונות נזקפת אך ורק לזכות עידודו וברכתו של הרבי שהבטיח תמיד שלא יארע להם מאומה ושאל להם לפחוד. הדברים האלו התממשו במילואם, והרבה פעמים מתוך ניסים גדולים. "אני זוכר אפילו פעם ששוטר גוי נהרג על-ידי יהודי מג'רבה, ואז היה פחד נורא של נקמה בכל יהודי תוניס. הייתי אז אצל הרבי, ובעת חלוקת ה'לעקאח' מסר לי הרבי חתיכת לעקאח נוספת ואמר: 'פאר גאנץ תוניס – מ'זאל נישט מורא האבן, מ'זאל בלייבן' [-עבור כל תוניס, שלא יפחדו, שיישארו]. "היתה פעם נוספת שנהיה מצב מאוד מתוח ומסוכן ליהודי תוניס, וכמה מאנ"ש ניגשו לרבי ואמרו: 'אנחנו דואגים לרב פינסון', והרבי ענה להם: 'אל תדאגו, אני חושב עליו'". אני נזכר שפעם אימא חזרה מהרבי ואמרה לנו: "ילדים אנחנו צריכים להיות בשמחה גדולה" – מה זה היה בדיוק? "זה היה פעם בתשרי. אימא נסעה לרבי וב'יחידות' היא אמרה באומץ לב: 'מיר זיינען דעם רבינ'ס סאלדאטן' [ -אנחנו חייליו של הרבי]. ענה לה הרבי בחיוך רחב: 'אבער פריילאכע סאלדאטן' [ – אבל חיילים שמחים]. ואז כשהיא חזרה היא קראה לי ולכם, הילדים, סיפרה את זה ואמרה שאנחנו חייבים להיות בשמחה". בכל זאת, אני זוכר בתור ילד, הרבה פעמים שכן הייתה אווירה של פחד ומתח... "פחד לא היה. גם עליכם, הילדים, לא הרגשתי שום פחד. היו מתח ודאגה לעשות את כל הדרוש למען הביטחון האישי שלכם. היו ימים שכמעט כל יציאה מהבית לרחוב היתה בגדר סכנת-נפשות ממש. לכן בהחלט הייתי נתון אז במתח. אבל לא בפחד. אתם, בתור ילדים, חששתם בלילות מפרעות. ולכן היינו מגיפים את החלונות ומתמודדים עם החרדה". זכור לי גם הרבה פעמים, בתור ילד, שהיינו הולכים אתך ברחוב, והערבים היו מיידים בך אבנים וקוראים לעברך קריאות בוז, וזה בכלל לא 'הזיז' לך. אולי זה מה שנסך רוגע גם עלינו הילדים... "אמנם מעולם לא התפעלתי מהם. הלכתי בשבת ברחוב עם הטלית, ולא פחדתי. ואת הביטחון הזה והשלווה ינקתם מקטנותכם". אני זוכר בתור ילד, בגיל בר-מצווה בערך, את מלחמת ששת הימים, ואת הפחד הנורא והאיום שהיה אז. "נכון. בימי מלחמת ששת הימים זממו ערביי תוניס לערוך פוגרום ביהודים. כצעד ראשון הם שרפו את בית-הכנסת הגדול שהיו בו מאה ספרי-תורה. זה הטיל על כל היהודים פחד נוראי. מיד ביקשנו מהרבי ברכה, והרבי בירך שהכול יהיה בסדר. כשהפורעים הגיעו לישיבה, הם התאספו מול הישיבה ובאורח פלא הם הלכו כלעומת שבאו". מאז ומתמיד סקרנה אותי שאלה גדולה: הרי אתה ואימא זכיתם להקים בתוניס מערכת מסועפת של מוסדות חינוך לבנים ולבנות מגיל הגן ועד החתונה, זאת בנוסף לפעילות נמרצת בכל המבצעים הקדושים של הרבי. כשמוטל עליכם כזה עול, איך זה שלא ביקשתם מאתנו, הילדים, אחרי החתונה, לגור לידכם בתוניס ולעזור לכם בשליחות? "משום שתמיד, בתור ילדים קטנים, הרגשתי וחשתי את משאלת הלב שלכם: 'הלוואי שכאשר נגדל נוכל לחיות במדינה חופשית שאין בה פחד מהשלטונות'. לכן לא עלה בדעתי לבקש מכם לגור בתוניס. שמחתי שאתם שלוחים של הרבי במקומות אחרים". אחרי הבר-מצווה רציתי ללמוד בישיבת 'תומכי-תמימים' בברינואה ולא הסכמתם... נשארתי בתוניס עד גיל 16... "זה לא שאנחנו לא הסכמנו. הרבי לא הסכים. הרבי שאל: אם אתה תיסע מתוניס, ולא תלמד בישיבה שלנו בתוניס, מה יגידו האחרים?... ואמנם עובדה היא שכל בני הקהילה היהודית התחילו לשלוח את הילדים שלהם למוסדות החינוך שלנו". בכל אותן תקופות קשות, לא היו ימים שחשבת לבקש מהרבי רשות לעזוב את המדינה הערבית העוינת כל-כך? "היו קשיים רבים, אבל הרבי אמר לי פעם משפט עידוד מיוחד, שממנו הבנתי שאני נשאר בתוניס כל החיים. וכך אמר: 'איר זאלט בלייבן דארטן, איר זאלט קענען גיין מיט די קינדער אנטקעגן משיח'ן און זאגן ראו גידולים שגידלנו' [ -תישארו שם, שתזכו ללכת עם הילדים לקראת משיח ולומר ראו גידולים שגידלנו]". בדידות חברתית אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל בנו של הנחתום יכול בהחלט להעיד. ההצלה הרוחנית של יהודי תוניס, על-ידי אבי ואמי, עולה על מה שהדמיון מסוגל לתאר. הנה פרטים קצרים על קצה המזלג. בישיבת שהקים אבי, 'ישיבת אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש תוניס', לומדים מאות תלמידים בתנאי פנימייה מלאים. בישיבה לומדים רק לימודי קודש. האווירה בישיבה היא חסידית במלוא מובן המילה. ראש הישיבה הראשון היה הרה"ג ר' מצליח מאזוז הי"ד ואחר-כך – בנו יבלחט"א הרה"ג ר' מאיר מאזוז שליט"א, עד שעלה לארץ-הקודש. בג'רבה גם הקים אבי את ישיבת 'אור תורה' ובה כמאתיים תלמידים שלומדים מדי יום רק לימודי קודש. עד היום, במוסדות שהקים אבי התחנכו כבר אלפי תלמידים שיצאו משם תלמידי חכמים, יראים ושלמים, ואת כל יהדותם הם חייבים לרבי. ברחבי תוניס הבירה פרוסה גם רשת של שיעורי ערב לתלמידים הלומדים בבתי-ספר כלליים, ובמהלך חופשת הקיץ נמסרים להם שיעורי תורה יום-יומיים. במוסד 'בית רבקה' שהקימו אבי ואמי התחנכו עד היום אלפי בנות שרק בזכות בית הספר נשארו נאמנות לתורה וליהדות והקימו בתים מפוארים. הכל יודעים שבניו של שליח מתחנכים באווירה של שליחות. איך, בעיניך, זה מתבטא אצלנו, הבנים שלך? "אולי קשה קצת להבין זאת כיום, כאשר יש ברוך ה' בתוניס מערכת שחיטה רשמית כשרה, אבל בימי הבראשית שאני מדבר עליהם, מי חשב על בשר בקר? במקרה הטוב, נאלצתי להסתפק באכילת עופות שהייתי מסוגל לשחוט בעצמי. חלב ישראל אין להשיג בתוניס (לא היה פנאי לחלוב בעצמנו בהמות). רק בשנים האחרונות מתאפשר לנו לקבל משלוח של חלב מעוקר שאתה דואג לשלוח לנו מניס שבצרפת". אני עצמי, בילדותי, לא זכיתי לשתות חלב. המזון העיקרי שלי היה ירקות ודגים... ובכל-זאת, מעבר לדאגות שלך על האוכל שלנו – לא הדאיגה אותך העובדה שאף אחד מאתנו, הילדים, לא התחנך במוסדות ובישיבות חב"דיות רגילות? "פעם שאלתי את הרבי ב'יחידות' מה יהיה עם חינוך הילדים, והרבי ענה: 'דער חינוך פון דיינע קינדער איז אויף מיינע פלייצעס' [ – אני נוטל על כתפיי את חינוך הילדים שלך]. אתם התחנכתם במוסדות החינוך שהקמנו, וברוך ה' אתה רואה שהחינוך הזה הצליח. אין לי בכלל מה להתבייש בכם... "אתם, כילדים, הייתם שלוחים לא פחות ממני. התפקיד שלכם, כתלמידים, היה ליצור אווירה חב"דית במוסדות ולהשפיע על חבריכם מרוח החסידות, וברוך ה' הצלחתם בכך מאוד. "ובכל זאת אני חייב לציין שבכל שנות הילדות והנערות שלכם הבדידות החברתית העיקה עליכם מאוד. במקום לשחק בחוץ, החוויות שלכם היו לשבת בבית ולשמוע מאתנו, ההורים, סיפורים על מסירות-נפש ברוסיה, סיפורים שהיוו מקור כוח לחיי מסירות-הנפש שלנו בתוניס". מתי נסעת לרבי מתוניס בפעם הראשונה? "הפעם הראשונה שנסעתי לרבי הייתה עוד בתקופת שליחותי במרוקו, בחודש תשרי תשט"ז. הבאתי אז לרבי את הניגון 'עזרני א-ל חי', שהפך ברבות הימים לאחד מניגוני חב"ד, וכן את הניגון 'יציר מידו'. בסוף החודש נכנסתי אל הרבי ל'יחידות'. ה'יחידות' התחילה בשעה ארבע לפנות בוקר, והמטוס לתוניס היה אמור להמריא בשעה חמש... בשעה חמש בדיוק הסתיימה ה'יחידות', כשהרבי אומר לי: 'פארט געזונטערהייט, מען ווארט שוין אויף אייך' [ – סעו לשלום, כבר מחכים לכם]. "כשהגעתי לנמל התעופה שמעתי מכריזים ברמקול: 'מר פינסון, בוא מהר, מחכים לך', ובלי שום בדיקות לקחו אותי במהירות למטוס שהמראתו התעכבה רק בגללי..." ומתי נסעת בפעם הראשונה מתוניס? "זה היה בשנת תשכ"א. באותה תקופה הלשינו עלי לפני השלטונות ובמשך שלוש שנים השהו את הדרכון שלי בידיהם, ולא יכולתי לצאת מתוניס עד תשכ"ה, שאז נסעתי לרבי עם כולכם. לפני הנסיעה, שאלתי את הרבי אם להעדיף אניייה כפי שמייעצים לי ידידיי, והרבי ענה לי: 'לשאול את המייעצים – מדוע'. מובן שנסענו במטוס. הגענו לרבי בב' אלול תשכ"ה ונשארנו שם עד סיום חודש תשרי. "ביום שהגענו לרבי, הרבי אמר שהוא רוצה שניכנס אליו כולנו – אני ואימא והילדים – לא ל'יחידות' אלא 'כדי לומר 'שלום עליכם'' הרבי היה מאוד 'אויפגעלייגט', קיבל בסבר פנים יפות את כל המשפחה והתעניין איך עברה עלינו הנסיעה. הרבי התבטא אז: 'בשביל הילדים זו בוודאי חוויה מיוחדת לבקר בניו-יורק, ולראות את הבתים הגדולים והגבוהים של ניו-יורק'. מאוחר יותר נכנסנו כולנו ל'יחידות' רשמית". אני זוכר מאותה יחידות, בגיל הבר מצווה, שהרבי שאל אותי מה אני לומד. "אכן, הרבי שאל אותך מה אתה לומד, וענית שאתה לומד הלכות קידוש-החודש. הרבי, בהשתאות מסוימת, שאל אותך : 'מי הציע לך ללמוד עניינים אלו'? ואתה ענית: 'הרב מזוז'. בהמשך הרבי בחן אותך כמה פרטים בהלכות הללו וענית בכלל לא רע... "בסיום החלק הרשמי נשארנו עוד שעה ארוכה, והרבי ביקש שלפני הנסיעה ניכנס שוב כדי להיפרד. "אני רוצה לספר על עוד משהו מהתשרי הזה: בית-הכנסת הגדול היה אז די קטן, ובשמחת-תורה היה צפוף מאוד. באמצע הריקודים אחיך הצעיר נחום היה תחת השולחן ורצה לנשק את ספר-התורה של הרבי כשעבר לידו. בגלל הצפיפות הוא לא הצליח להגיע. הרבי הנמיך את ספר התורה וקירב אותו אליו כדי שיוכל לנשק. כשנחום נכנס ל'יחידות', אמר לו הרבי משפט 'שמימי': 'זאלסט נישט פארגעסן טאנצן [ -שלא תשכח לרקוד] שמחת-תורה, י"ט כסלו ופורים'. "בסיום חודש תשרי נכנסנו שוב ל'יחידות'. היה זה לפני נסיעתן של אימא והילדות, שהלימודים בבית-הספר שלהן היו אמורים להתחיל מוקדם יותר. באותה 'יחידות' הרבי השפיע עלינו הרבה ברכות". הרבי מבטל גזירה אולי הגיע הזמן שאודה ואתוודה ברבים, שבגללי בוטלה פעם התוועדות מיוחדת שהרבי היה אמור לערוך לכבודך. (בחיוך): "אל תיקח עליך את האשמה... מעשה שהיה כך היה: פעם נוצרה בעיה גדולה שהעיקה על כלל יהדות תוניס – חל איום ממשי של סגירת כל מוסדותינו בתוניס, גזירה שבעקבותיה היינו עלולים להיות מגורשים מתוניס לצמיתות! כשהודענו על כך לרבי, ביקש שקהילת תוניס תשלח אליו ספר-תורה ובזכות זה תתבטל הגזירה. באותם ימים השלטונות מנעו ממני את היציאה מתוניס, ולכן נסעתם אל הרבי עם ספר-התורה אימא ואתה. כשהגעתם לניו-יורק התלווה אליכם הדוד, אחי, הגבאי הראשי של 770, הרה"ח יהושע ע"ה, בעת שנכנסתם אל הרבי. "הרבי אמר לכם שתחילה יש להגיה את הספר ולוודא ש'פצוע דכא' כתוב באל"ף כמנהגנו, ושאותיות שי"ן בספר הן בעלות עוקץ ולא בסיס רחב, ואחר-כך יוכנס הספר לארון-הקודש ב-770. הרבי ביקש שהכול יתבצע בחשאיות (ולכן הדבר התבצע בערב שבת קודש), 'ומחר', הוסיף הרבי, 'אקבל 'עלייה' בספר הזה ואז יהיה בסדר בתוניס'. הרבי גם הודיע לנו שבאותו יום הוא יאמר מאמר דא"ח בפני הציבור. "הרבי הורה שאחי יהושע יכניס את ספר-התורה לחדרו הק' ובמעמד השתתף גם הרה"ח בנימין ע"ה גורודצקי. היה שם אדם שהיה בעל 'חיוב' וניגש אל התיבה לתפילת מנחה. הרבי שלח את הרב חודוקוב להודיע לו שיוותר הפעם לטובת אחי ר' יהושע שייגש אל התיבה (אחר-כך הרבי ביקש את סליחתו של הלה, והוסיף: 'מן הסתם תצליח למצוא כאן מניין אחר'). "אחרי תפילת מנחה שהה הרבי זמן ממושך עם הספר בחדרו. מאוחר יותר יצא הרבי עם הספר, והכניס אותו בעצמו לארון-הקודש. אתה, כך סיפרת לנו, יום לפני כן גילית את הסוד בפני אחד מחבריך, ולמחרת כבר היה 770 מלא בחסידים. מאחר שהרבי רצה שהעניין כולו יתבצע בחשאי, אמר הרבי שבמקום המאמר הוא יאמר למחרת שיחה בעניין זה. למחרת בשבת קודש אמר הרבי מאמר הקשור בעניין וגם שיחה על דברי המדרש שהובאו ברש"י, ש'אחד גולה לברבריא ואחד גולה לסמטריא' (וכידוע, תוניס היא "ברבריא" של המדרש...). "אין צורך להוסיף שעם סיומו של אותו מעמד שמימי, התבטלה הגזירה הקשה". • • • כשאני משוחח עם אבי, ועולים הזיכרונות, אינני יכול שלא לחשוב על אלפי התלמידים והתלמידות שהתחנכו במוסדות של אבי בתוניס והם אסירי-תודה לו עד עצם היום הזה – על החינוך היהודי השורשי שהעניק להם. רבים מהם הקימו בתים יהודיים כשרים בצרפת ובמדינות נוספות. לפני כחמש עשרה שנה יזמו מסיבת הוקרה מיוחדת לכבודו, לאות הכרת תודה. לכבוד האירוע יצא-לאור ספר מיוחד בצרפתית, בו מודים התלמידים לרבי ששלח להם את אבי, ובמיוחד על שהאציל עליהם מרוחה של תורה וחסידות, ובעיקר על מידת אהבת ישראל שהשריש בהם בעומק הנפש. הקשר בין אבי ליהודי תוניס הוא עמוק מכפי שניתן לשער. לא רק אלפי תלמידי המוסדות לשעבר קשורים אליו – מעגל המקורבים רחב הרבה יותר והוא מקיף את כל היהודים, גם אלה שלמדו בבתי-ספר עממיים ופגשו באבי לפחות במשך חופשת הקיץ (הנמשכת בתוניס כשלושה חודשים). בי"ט כסלו האחרון, החליטו קבוצת תלמידים, מיוזמתם, לנסוע לאבי ולהתוועד עמו. הגיעו למעלה ממאה תלמידים לשעבר, מפאריס וממרסיי, ומעוד מקומות, כולם, בלי יוצא מהכלל, יהודים יראים ושלמים. בין אלו שהיו שם היה גם הרה"ג הרב גבריאל סרוסי, ראש ישיבה גדולה בארץ, שהגיע במיוחד והכריז בהתרגשות: "זה שכולנו נשארנו יראים ושלמים והגענו לאן שהגענו זה אך ורק בזכות הרב פינסון, השליח של הרבי". ולא רק יהודים העריצו אותו. אשתי עמדה ללדת בבית-הרפואה בניס והתכוונה לבצע לפני הלידה הרדמה חלקית שמשככת את כאבי הלידה. צוות הרופאים המרדימים שבת באותו יום שהגיעה ללדת, ואף אחד לא היה יכול לבצע זאת. היה רק רופא מרדים ערבי, שבהתחלה סירב אף הוא, אך כאשר שמע את השם פינסון אמר לי: "הרב פינסון מתוניס היה שכן שלנו. הוא אדם קדוש. האם אתם בני משפחתו?" כששמע שאני בנו, הסכים לבצע את ההרדמה ואף סירב לקבל ממני כסף עבור עבודתו. ברצוני לספר גם על שליחות אחת שהרבי מסר לי לאבי. היה זה כשנכנסתי פעם ל'יחידות' לרגל יום ההולדת שלי. אמר לי אז הרבי: "תמסור להוריך, שנמצאים בתוניס ופועלים שם גדולות ונצורות, שהכל יהיה בסדר". מתוך דברים שפורסמו במוסף "והגדת לבנך" של כפר חב"ד.